ערך זה עוסק בתנועה אינטלקטואלית ואמנותית במערב אירופה. אם התכוונתם לאהבה רומנטית, ראו אהבה רומנטית.
התנועה הרומנטית (או רומנטיציזם) הייתה תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה באירופה בשלהי המאה ה-18 והגיעה לעמדת השפעה משמעותית במהלך המאה ה-19.
הרומנטיקנים יצאו נגד רוחה של תנועת הנאורות, שמשלה בחיים האינטלקטואליים במערב אירופה ובמרכזה לאורך רוב המאה ה-18. במקום הדגשת התבונה והאוניברסליזם, העלתה הרומנטיקה על נס את האינדיבידואליזם הפרטיקולרי והביטוי האישי. כלומר, את החד-פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים.
הרומנטיקה, בהיותה תנועה של התחדשות רוחנית ותגובת-נגד להארה וגם זרם מחשבתי מרכזי בן התקופה בחקר הספרות, היא רבת-פנים. על-כן הוצעו כמה סימני היכר ש"אין לטעות בהם", כאשר מעת לעת ומחוג משכילים אחד לאחר משתנות ההגדרות ואין הסכמה כללית לגביהן. עם זאת, מרבית הניסיונות לבטא את מהותה של המחשבה הרומנטית, מתרכזים לפחות בכמה מהעקרונות המכוננים הנסקרים להלן.
כאמור לעיל, הרומנטיקה מדגישה את החד-פעמי והאותנטי שבאדם (או לעיתים "נפש יחידה" אחרת, דוגמת אומה) על חשבון האוניברסלי והמשותף לכל בני אדם. כישרונות ייחודיים של בני אנוש מסוימים, מסורות עממיות ייחודיות, זוכים לעניין מחודש מצד הרומנטיקנים. לרוב נחלקו ביניהם ההוגים והאמנים בין העדפת הגניוס, הכוח היוצר של האמן גיבור-התרבות, לבין הדגשת המסורות העממיות, הדיאלקטים וצורות החיים ה"אותנטיות" של בני מולדת אחת. באנגליה, למשל, העדיף המשורר, סמואל טיילור קולרידג', להדגיש יותר את ההיבט הראשון, בעוד ששותפו לגיבוש הרומנטיקה בשירה האנגלית, ויליאם וורדסוורת', שנחשב בחוגים אנגליים, לגדול המשוררים הרומנטיקנים באנגליה ולמנסח הרומנטיקה בספרות (רומנטיציזם, בלעז), העדיף להדגיש את ההיבט השני.
כחלק מן השיבה למסורות האותנטיות, הקודמות לנאורות והנוגדות את הרעיונות האוניברסליים לכאורה של לגיטימיות השלטון השושלתי, ההסתמכות על התבונה לבדה כמכשיר כל-יכול (בכח, לאו דווקא בפועל) לחקר האמת, כנגד עצם רעיון האמת האחת והיחידה, הניתנת והראויה להשגה באופן אוניברסלי ומובן מאליו, וכנגד ערכי הדת והמוסר, שמאז הרפורמציה הפרוטסטנטית, ביקשו הרומנטיקנים להדגיש את 'הקשר לטבע', למרחבים הפתוחים, בטהרתם, וסלדו בדרך כלל ממה שראו כהשתעבדותו של האדם ליצירי כפיו הוא כמו המסורות האינטלקטואליות והספרותיות, או המיכון והנוף העירוני.שני מאפיינים בולטים של ההגות הרומנטית, אשר מאגדת הוגים בעלי עמדות מנוגדות, הם התמקדות בסובייקט והתייחסות לכוחות המצויים בתוכו.
לראשונה מאז הרנסאנס החלו הוגים ואמנים לשאת עיניהם אל ימי הביניים, שאנשי הרנסאנס והנאורות הדביקו להם שמות גנאי נוסח "חשכת ימי הביניים" או הביטוי "ימי הביניים" (Middle Ages) בעצמו, שלפיו אלף שנה של היסטוריה אירופאית מצטיירים כתקופת מעבר נטולת חשיבות ואופי. אותה התקופה עצמה נעשתה לפתע מושא הערצה. פולחן האבירות והרומאנסה של ימי הביניים בספרות (מן הרומאנסה נגזר שם התנועה - "רומנטיקה") מקורם ברומנטיקה.
לראשונה מאז החל מאבקם של אינטלקטואלים אירופאים למען האחדת הלשון הכתובה והמדוברת בארצות השונות, למשל משוררים בני איטליה שאימצו להם את הניב הפלורנטיני כשפה הראויה להיות ל"איטלקית", הושם דגש דווקא על השונות של ניבים ושל צורות דיבור. המסורות והמנהגים של כל אזור והלשונות השונות עצמן, שרבות מהן היו כבר בחזקת ניבים ההולכים ונסוגים מפני השפה הרשמית במדינה, זכו להכרה מחודשת במעמדן, מצד רוב הרומנטיקנים.
חרף הנטייה הנפוצה לייחס לרומנטיקה באשר היא את ההיאחזות ברגש והאדרתו, ולרומנטיקנים את הרגשנות המופלגת כסימן היכר, הרי שהתרת הרסן מעל ביטוי הרגשות והנאמנות החדשה לרגש ולתבונה האישיים, על חשבון אלה המקובלים, שמן החוץ, בדרך כלל אינן בחזקת התרסה כנגד הרציונליות באשר היא, כנגד ההסתמכות על התבונה בכלל, כפי שנהוג היה לטעון בעבר. אם רבים הרומנטיקנים בספרות ובהגות האירופאית שהיו רגשניים יותר מקודמיהם, הרי זו אולי תגובת-נגד לרוח הנאורות המאופקת ומנוכרת בדרך כלל (אף כי צורה כלשהי של רגש אנושי אוניברסלי תופסת מקום חשוב במסורת הנאורות עד לקאנט), ויותר בחזקת תוצר לוואי של ערכי הרומנטיקה מאשר מסד רוחני להם.
מהבחינה הפוליטית, נודעה חשיבות מיוחדת ליחסם של חסידי הרומנטיקה למהפכה הצרפתית, שהיה, בקרב הראשונים, חיובי ביותר, אוטופי אפילו, עד לימי שלטון הטרור של רובספייר, ולאחר מכן מסויג ומפוכח יותר. בקרב הרומנטיקנים המאוחרים שימש מאורע מכונן להוויה המהפכנית, החדשה של אירופה. וליתר דיוק: ההתהוות, שתפסה את מקומה של ההווייה הסטאטית בפוליטיקה ובמחשבה האירופאית, להבנתם.
כאשר מוחל הרעיון הרומנטי על אומה שלמה, הוא מתבטא, לעיתים, ברצון לתת ביטוי לייחודי ולאותנטי שב"רוח העם" המבדיל אותו מקבוצות חברתיות אחרות. מבחינה פוליטית, לרומנטיקה לא הייתה בהכרח מחויבות לערכים של לגיטימציה למשול שנתקבעו במסורת, עתיקה ככל שתהיה, כגון עיקרון הלגיטימיזם השושלתי, שטען כי זכותם של המלכים ויורשיהם אחריהם למשול אינה ניתנת להפקעה. מבחינה זו, הרומנטיקה היא אחת מהתנועות הרוחניות שהביאו להתעוררות הלאומיות באירופה במאה ה-19.
1781עמנואל קאנט: ביקורת התבונה הטהורה, ז'אן-ז'אק רוסו: הווידויים - חשיבותם של שני הוגים אלה וכתביהם בתפקיד הדו-ערכי שנודע להם בתולדות הרעיונות: מחד היו נציגים מובהקים של תנועת ההשכלה והחשיבה של המאה השמונה עשרה בכללה; מאידך היו, כל אחד בדרכו, מגבשיה החשובים ביותר של ראיית עולם מהפכנית מהבחינה המטאפיזית והאפיסטמולוגית, שהעמידה את תבונת האדם (או יצור תבוני אחר), קולו הפנימי (רגש החובה, צו המצפון - במובן החזק), במרכז היקום ממש, וממילא במוקד העיון השכלתני. לרוסו במיוחד נודעה השפעה גדולה על הראייה הפוליטית של בני הדור, והרומנטיקנים בכלל זה, בנוסחו שלו לרעיון האמנה החברתית.
בתחום המוזיקה, התקופה הרומנטית השתרעה על פני השנים 1800–1900 ובאה לאחר זו הקלאסית (אין לבלבל את שתי אלה עם התקופות זהות השם באמנויות האחרות) בהתאם ל"מטוטלת הסגנונות של התקופות" מבחינת הנטייה לאתוס או לפאתוס (רנסאנס - א', בארוק - פ', קלאסיקה - א', רומנטיקה - פ'). הסגנון הקלאסי היה במידת מה מחושב מדי בשאיפותיו לשלמות צורנית, הרמונית וכיוצא בזה. למעשה, המוזיקה בתקופה הקלאסית הייתה כפופה למסגרות באופן מחמיר, וזאת על מנת לשרת את האידיאל ההדוניסטי של המוזיקה באותן שנים - מוזיקה שתהיה נעימה לאוזן, לא מסובכת, ללא קושי בהאזנה וללא תכנים רגשיים עזים. המלחין בתקופה הרומנטית שאף לפרוץ את כבלי הקונוונציות והאידיאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית. הרומנטיקנים שאפו להגמיש את הצורה לטובת הרגש.
מעבר לתרומתה לגיבוש רעיון הלאומיות, נגזרות של השילוב בין רומנטיקה ונאורות מתבטאות גם באידאולוגיות פוליטיות.צד אחד של ההשפעה הפוליטית של הרומנטיקה על המחשבה הפוליטית הוא המדינה הרומנטית הליברלית. באופן פרדוקסלי, דווקא הלהט המאפיין את הרומנטיקה עשוי להוביל לסובלנות פוליטית. כיוון שעקרונות רומנטיים ערערו על התפיסה שישנה אמת אחת אובייקטיבית ועוררו הערצה לנאמנות לאידיאלים באשר הם, דרך החשיבה הרומנטית מובילה לכיבוד המאבק של האחר למשמעות ואי כפייה רעיונית של המדינה על אזרחיה.צד אחר של ההשפעה הפוליטית של רעיונות רומנטיים הוא פאשיזם ואף נאציזם, או גרסאות אחרות של "מדינה אומנת". מדינה כזו נתפסת כאידיאל לשם עצמה, מבטאת את רוח האומה ומותר לה להכתיב לאזרחיה את תפקידם, שכן יש להם משמעות רק בהקשר אליה ולכן למדינה יש לגיטימציה להשתמש בהם כרצונה.
Michael Gamer, Romanticism and the Gothic: Genre, Reception and Canon Formation, Cambridge University Press, 2000 (הספר בקטלוג ULI)
Alan Richardson, British Romanticism and the Science of the Mind, Cambridge University Press, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
Damian Walford Davies (ed.), Counterfactual Romanticism, Manchester University Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
Andrew Franta, Romanticism and the Rise of the Mass Public, Cambridge University Press, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
Julie Kipp, Romanticism, Maternity, and the Body Politic, Cambridge University Press, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
Michelle Levy, Literary Manuscript Culture in Romantic Britain, Edinburgh University Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
Onno Oerlemans, Romanticism and the Materiality of Nature, University of Toronto Press, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
Joel Faflak, Marking Time: Romanticism and Evolution, University of Toronto Press, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
Joel Faflak, Julia M. Wright (eds.), Nervous Reactions: Victorian Recollections of Romanticism, State University of New York Press, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
Jeffery N. Cox, Romanticism in the Shadow of War: Literary Culture in the Napoleonic War Years, Cambridge University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
Kevin Gilmartin, Writing Against Revolution: Literary Conservatism in Britain, 1790-1832, Cambridge University Press, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
J. Douglas Kneale, Romantic Aversions: Aftermaths of Classicism in Wordsworth and Coleridge, McGill-Queen's University Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
Adam Rounce, Fame and Failure 1720-1800: the Unfulfilled Literary Life, Cambridge University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
Ross Greig Woodman, Sanity, Madness, Transformation: the Psyche in Romanticism, University of Toronto Press, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
Peter Heymans, Animality in British Romanticism: the Aesthetics of Species, Routledge, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
Orianne Smith, Romantic Women Writers, Revolution and Prophecy: Rebellious Daughter, 1786-1826, Cambridge University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
Alan Richardson, Literature, Education, and Romanticism: Reading as Social Practice, 1780-1832, Cambridge University Press, 1994 (הספר בקטלוג ULI)
Jonathan Sachs, The Poetics of Decline in British Romanticism, Cambridge University Press, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
Julie Carr, Jeffrey C. Robinson (eds.), Active Romanticism: the Radical Impulse in Nineteenth-Century and Contemporary Poetic Practice, University of Alabama Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)