עיתונות חרדית

עיתונות חרדית החלה להתפתח באמצע המאה ה-19. במשך השנים נעשו ניסינות רבים לייסד עיתונים חרדיים, אולם רובם לא החזיקו מעמד לאורך שנים, ונסגרו עקב מלחמות העולם, העדר תקציב או התנכלות השלטונות^[1][2][3]. הראשונים שיזמו עיתונות חרדית היו הרב יעקב אטלינגר והרב ד"ר מאיר להמן בגרמניה, רבי יהושע רוקח בגליציה, ורבי אליהו עקיבא רבינוביץ' באימפריה הרוסית. רבי אברהם מרדכי אלתר תמך בעיתונים חרדים שקמו, ובעצמו יזם הקמה של כמה עיתונים בפולין.

• "שומר ציון הנאמן" (תמוז ה'תר"ו, יולי 1846 – אדר ה'תרי"ז, מרץ 1857) הוקם באלטונה על ידי הרב יעקב אטלינגר, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה. נכתב בעברית ונחשב לביטאון החרדי הראשון^[4] נקט קו לעומתי נגד הרפורמים בגרמניה^[5].

• "דער איזרָאֵליט" (מאי 1860 – נובמבר 1938) הוקם במיינץ על ידי הרב ד"ר מאיר להמן,
• "הלבנון" (1863–1886) שבכתיבתו השתתפו רבנים חשובים כמו רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר.
• "קול מחזיקי הדת" (1879–1914) שבועון בעברית. הוקם בלבוב על ידי רבי שמעון סופר ביוזמתו של רבי יהושע רוקח האדמו"ר מבעלז. הופיע כשבועון ובתקופות מסוימות אחת לשבועיים.
• "הפלס" (תשרי ה'תרס"א, אוקטובר 1900 – ה'תרס"ה, 1905) ירחון בעברית. הוקם בפולטבה על ידי רבי אליהו עקיבא רבינוביץ'.
• "הקול" / "הקול – קול יעקב" (ניסן ה'תרס"ז, 1907 – ה'תרס"ט, 1908) יומון / שבועון בעברית. הוקם בורשה⁩ על ידי רבי מנחם מנדל אלתר ביוזמת אחיו רבי אברהם מרדכי אלתר. תחילה יצא כשבועון 'הקול - קול יעקב'^[6] ולאחר שבועות ספורים החל להופיע כיומון 'הקול'^[7][8]. העיתון זכה לתמיכה ועידוד מגדולי הרבנים^[9][10], אולם הוא לא שרד כלכלית, בחורף ה'תרס"ח הופעתו הושעתה זמנית, בשנת ה'תרס"ט חדל להופיע^[11][12].
• "המודיע" (ה'תר"ע, 1910 – ה'תרע"ה, 1915) שבועון בעברית. העיתון היה ממשיכו של הירחון הפלס והוקם גם הוא בפולטבה על ידי רבי אליהו עקיבא רבינוביץ'. המודיע היה הבמה המרכזית להפצת הרעיון של התארגנות החרדים, לקראת כינון תנועת 'אגודת ישראל'^[11][13]. באוגוסט 1914 יצא לאור הגיליון האחרון בעברית, ובחודש אוקטובר, לאחר הפסקה של כחודשיים, החל לצאת לאור ביידיש. נסגר עקב אילוצים כלכליים ובעקבות המלחמה העולמית שפרצה^[14][15].
• "הדרך" (ה'תרע"ג, 1912 – ה'תרפ"ט) ירחון תנועת אגודת ישראל. הוקם בפרנקפורט על ידי רבי יעקב רוזנהיים לאחר ההכרזה על הקמת אגודת ישראל בועידת קטוביץ, יצא לאור עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה בין השנים ה'תר"ף–ה'תרפ"ט בצריך ובוינה^[15].
• "דאס יודישע ווארט" (אדר ה'תרע"ו, מרץ 1916 – אדר ה'תרע"ט, פברואר 1919) יומון ביידיש. הוקם בוורשה בשלהי מלחמת העולם הראשונה על ידי הרב עמנואל קרליבך והרב פנחס כהן ונערך על ידי נחום לייב וינגוט ונסגר לאחר כשנתיים בהעדר תקציב^[16][17].
• "דער יוד'"^[18] (טבת ה'תרע"ט, דצמבר 1918 – ה'תרפ"ט 1929) יומון ביידיש. הוקם בורשה על ידי הרב משולם קמינר, תחילה יצא לאור כשבועון במשך כשנה, והפך ליומון ב–1 לדצמבר 1919^[19] לאחר סגירתו של 'דאס יודישע ווארט'^[20][21], מבחינה מקצועית העיתון פיגר אחרי עיתוני התקופה ובמשך העשור של פעילותו הופעתו הופסקה מספר פעמים^[21], ובסופו של דבר גם הוא כקודמיו נסגר בהעדר תקציב להפעלתו^[22].
• "דאס יודישע טאגבלאט" (ה'תרפ"ט, 1929 – אלול ה'תרצ"ט, ספטמבר 1939) הוקם בורשה לאחר הפסקת הופעתו של 'דער יוד', על ידי העסקן רבי מנדל קמינר בעידוד אחיינו רבי אברהם מרדכי אלתר, לאחר החלטה שהתקבלה בהכנסייה הגדולה השניה של אגודת ישראל^[23]. כדי להקל על הפן הכלכלי ולחסוך את הצורך בגיוס כספים, הוקם העיתון כקואופרטיב שכל עובדיו שותפים לרווחיו^[23], "דאס יודישע טאגבלאט" היה בין העיתונים המקובלים והנפוצים בפולין^[22], ובעל השפעה על הציבור החרדי בגולה. הופץ ביותר מ–30,000 עותקים^[24]. העיתון הפסיק להופיע מיד עם פלישת הנאצים לפולין.

בתקופת המנדט הבריטי הופיעה בארץ ישראל עיתונות חרדית מגוונת.

לאחר קום המדינה, העיתונות החרדית הייתה בדרך כלל עיתונות מפלגתית, כמו רוב העיתונות היומית בישראל בימים ההם, אולם בניגוד לרוב העיתונות כיום, ששינתה פניה, ממשיכים היומונים החרדיים להיות מפלגתיים גם כיום.

• "המודיע" - הוקם בשנת 1950 על ידי "הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל" ומשמש כביטאון אגודת ישראל. עד 1985 היה היומון החרדי היחיד של כלל הציבור החרדי המזוהה עם אגודת ישראל. מזוהה כיום עם חסידות גור.
• "דגלנו" - ירחון ששימש כביטאונה של צעירי אגודת ישראל, הופיע מ־1939 ועד ל־1998.
• "שערים" - ביטאון פועלי אגודת ישראל. החל לצאת בשנת 1935 באופן בלתי סדיר. בשנת 1951 הפך ליומון עד 1981 ולאחר כך פעל במשך תקופה כשבועון עד לסגירתו.
• "יתד נאמן" - הוקם ב-1985 על ידי הרב שך והרב יעקב ישראל קניבסקי על רקע המתיחות באגודת ישראל בין החסידים לליטאים. מזוהה עם תנועת דגל התורה הליטאית. בשנת 2012 חל מהפך בשליטה בעיתון והוא עבר לשליטת נאמני הרב אהרן לייב שטיינמן.
• "המחנה החרדי" - הוקם ב-1980 כביטאון חסידות בעלז.
• "יום ליום" - הוקם בשנת 1993 כביטאון מפלגת ש"ס, תחילה כיומון ולאחר מכן כשבועון.
• "הדרך" - הוקם בשנת 2017, לאחר החלפת בעלות בעיתון יום ליום, משמש היום כביטאון מפלגת ש"ס.
• "העדה" - ביטאון העדה החרדית
• "כפר חב"ד" - הוקם ב-1980 כביטאון חסידות חב"ד.
• "בית משיח" - הוקם ב-1994, כביטאון הרשמי של הפלג המשיחי בחסידות חב"ד.
• "המבשר" - הוקם ב-2009 על ידי מנחם פרוש ובנו מאיר. מזוהה עם סיעת שלומי אמוני ישראל באגודת ישראל.
• "הפלס" - הוקם ב-2012 בחסותו של הרב שמואל אוירבך על ידי כמה מבכירי העיתון יתד נאמן לשעבר שפוטרו זמן קצר לפני כן על ידי אנשי הרב שטיינמן. מזוהה עם הפלג הירושלמי ומפלגת בני תורה.

בנוסף לעיתונות המפלגתית, בשנות ה-70 המאוחרות החלו להופיע גם שבועונים לא־מפלגתיים. הראשון היה צוהר שהוקם ב־1978 אך פשט את הרגל ונסגר בסוף 1982. ב־1983 הוקם עיתון לא מפלגתי חרדי חדש, "יום השישי", שבועון ומסחרי שהוקם ב-1983. לאחר פשיטת הרגל של המו"ל הוצא לאור תחת השם "ערב שבת". לאחר מכן חזרו עורכיו, יצחק נחשוני וישראל קצובר, לערוך את העיתון תחת השם "יום השישי" עד לסגירתו. שבועונים בולטים אחרים הם משפחה, בקהילה, שעה טובה, קו עיתונות דתית ומרכז העניינים.

רבנים וגורמים בממסד החרדי נאבקים בשבועונים החרדיים בנימוק שיש בהם לשון הרע ופתיחות מסוכנת^[25].

קיים גם שבועון בשם מרווה לצמא, שבו מדורי חינוך, השקפה סיפורי צדיקים וסיפורת לכל הגילאים ואין בו ידיעות חדשותיות ופרסומות, וכן עיתון ילדים בשם זרקור היוצא לאור מדי שבוע, ומכיל סיפורים, דברי הגות ודברי תורה, שירים, מדורי יצירה, חידונים ועוד. עיתונות בשפת היידיש שייכת ברובה לפלגי העדה החרדית, כגון "מעלות" "דאס אידישע ליכט", "דער אידישער שטראל".

עיתונות חרדית בארצות הברית נפוצה ביידיש ובאנגלית.

ביידיש יוצא השבועון "דער איד" המזוהה עם חסידות סאטמאר. השבועון הוקם בשנת 1955 וכיום נשלט בידי חצר האדמו"ר רבי זלמן לייב טייטלבוים. עם התפצלותה של החסידות נוסף גם השבועון "דער בלאט" המזוהה עם הרב אהרן טייטלבוים. שניהם מאופיינים בקו אנטי ציוני. משנות ה-80 יוצא יתד-נאמן במהדורה שבועית באנגלית בעריכת פנחס (פיני) ליפשיץ. גם השבועון "משפחה" מוציא מהדורה באנגלית. משנת 2004 מוציא המודיע עיתון יומי באנגלית בעריכת רות ליכטנשטיין-לוין.^[26]

מטרתם המוצהרת של העיתונים החרדיים היא להוות אלטרנטיבה חרדית לעיתונות החילונית. כך, למשל, בישר העיתון "המבשר" על מטרתו:

... מן המפורסמות הוא שיסודו והתהוותו של 'עתון חרדי', הוא פרי תוצאה של 'בדיעבד', והופעתו של עתון לציבור החרדי אינה 'מטרה' כשלעצמה, אלא אך ורק 'אמצעי' אשר בדורות קדמונים לא היה צורך בכגון דא, כאשר יהודים עבדו את ה' בשמחה ובתמימות, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, והשתדלו לא לצאת מד' אמותיה של תורה ותפילה, ולא חשו צורך לשום עינם בדברים שחוץ לזמנם ולמקומם.
בדורות האחרונים, עם התפתחות עולם הדפוס ואחריו עולם התקשורת הכללי, מצאו רבותינו גדולי התורה והחסידות לחובה לקיים מקרא שכתוב: "ויגזל את החנית מיד המצרי" ולייסד כלי תקשורת המתנהלים על פי רוח התורה ומצוותיה, למען אשר לא יגיעו הרוחות העזות הנושבות ברחוב אל תוך ביתו של הירא והשלם.
מול כלי התקשורת המפותחים והמשוכללים הנמצאים בצד השני, מול גל המידע והאינפורמציה הבלתי מבוקרת הזורם באשדות אדירים מכל עבר, שומה עלינו לדאוג לקיומם של כלי תקשורת הנאמנים לה' ולתורתו, שיספקו את הצורך במידע חדשותי וקהילתי לציבור הנזקק לכך, באופן ראוי, רהוט, נקי ומכובד...

— "לדרכו של עיתון", המבשר, 14 בינואר 2009

העיתונות החרדית שונה במאפייניה משאר העיתונות בארץ. ראשית, מרבית העיתונים החרדיים מזוהים עם זרם מסוים בציבור החרדי, ואינם טוענים לנייטרליות או להיעדר משוא פנים. ידיעות עיתונאיות ומאמרים "פובלציסטיים" (במשמעות הישנה של המושג) מוצגים בצורה התואמת את המסרים שמנהיגי הזרם רוצים להעביר לציבור הקוראים ותוקפים בדרך כלל את החילונים ואת תרבות המערב.

העיתונות החרדית מעסיקה גם "משגיחים", שתפקידם לנטר את המידע ולצנזר מתוכו מינוחים או נושאים אשר חורגים מה"קו" שנקבע על ידי הרבנים. כך למשל:

• לא מופיעים בעיתונות החרדית דיווחים על נושאים הקשורים לתרבות הפופולרית (מפורסמים, ספורט, בידור, תרבות) או התרבות הגבוהה הלא-חרדית (ספרות, קולנוע, אמנות פלסטית וכיוצא באלה). דיווחים שכן נכתבים על התרבות הלא-חרדית מתמקדים בדרך כלל בהיבטיה השליליים: (חילול שבת, אכילת לא-כשר, עבריינות וכו') או במאמרים פובליציסטיים הלועגים לתרבות הלא-חרדית.
• מקרי פשיעה פליליים כמו מעשי שוד וגנבה מוזכרים במקרים חריגים בלבד. כמו כן נמנעים מדיווח על אלימות מינית.
• לא מופיעות בה תמונות או איורים של נשים. דוגמה קיצונית לכך היא הגרסה המעובדת של תמונת ממשלת ישראל ה-34, שבחלק מאמצעי התקשורת החרדיים הוסרו ממנה פני השׂרות, ובאחרים היא לא פורסמה.^[27] לעיתים אף נמנעים מלהשתמש במילה "אישה", וכך הוועדה לקידום מעמד האישה נקראה בעיתון "המודיע" בשם "הוועדה לקידום מעמד".^[28]
• שמן הפרטי של נשים הכותבות בעיתון מופיע בחלק מהעיתונים כאות ראשונה בלבד. הן גברים והן נשים כותבים פעמים רבות בשמות עט, אולם בין הגברים הכותבים בשמם האמיתי מופיע בדרך כלל השם הפרטי במלואו.
• העיתונים נמנעים מאזכור כל דבר הקשור למין אפילו בעקיפין (סרטן השד למשל נקרא "סרטן נשים"). דיווחים חדשותיים הקשורים למין מועלמים או מעורפלים. כך למשל בפרשת מוניקה לווינסקי דווח רק אלמנט עדות השקר של ביל קלינטון, ומצעד הגאווה בירושלים נקרא בשם הקוד "אירוע תועבה חמור".
• מערכות העיתונים מצנזרות פרסומות בלתי צנועות ועובדות רק עם פרסומאים שמכירים את ההוראות של הוועדות הרוחניות.

בעקבות עליית הפופולריות אצל האינטרנט בקרב הציבור החרדי החלו החל מהעשור הראשון למאה ה-21 עלייתם של אתרי אינטרנט חרדים, הפופולרים שבהם אלו כיכר השבת, ובחדרי חרדים. אליהם נוספים גם חרדים10, ו-JDN (ראשי תיבות של Jewish Daily News). הכתבים העורכים והגולשים באותם אתרים הם שייכים למגזרים פתוחים יחסית בחברה החרדית ובהתאם אתרי האינטרנט החרדים יעסקו בנושאים שלא יופיעו בעיתונים החרדים המגזריים: כמו תרבות, ספורט ופנאי. אך בעיקר יפרסמו תחקירים וידיעות שלא יהיו מקובלים בעיתונות המגזרית המודפסת. כמו למשל ביקורת על תנאי הקבלה לבתי ספר חרדים, ידיעות (לעיתים בעלי אופי רכילותי) על חייהם האישיים של בכירי המגזר החרדי ומשפחותיהם, שחיתות בתוך המגזר החרדי וביקורת על התנהלות פוליטיקאים חרדים. אך עדיין הקו שלהם יהיה שמרני מאתרי החדשות הכלליים. בחלקם לא יופיעו תמונות נשים, ולא תופיע ביקורת על הרבנים עצמם. במיוחד שכמדובר בגדולי הדור ובאדמו"רים^[29].

• המאבק בשבועונים החרדיים בישראל
• עיתונות בישראל
• נייעס (סדרת טלוויזיה)

• יוסף פונד, מתווי דרכים: עיתונות אגודת ישראל, בני ברק: הקבוץ המאוחד, תש"ע, 2010
• חיים זיכרמן, שחור כחול-לבן - מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, ידיעות ספרים, 2014, עמ' 249–254.
• יוסף פונד, דגל לקטנים: עיתונות הילדים של אגודת ישראל, ירושלים: כרמל, 2021

• שמואל רוטשטיין, תולדות העיתונות החרדית, שערים – תוספת לגיליון האלף, תל אביב: פועלי אגודת ישראל, תשט"ו, עמ' 85, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• ש.ז. מוזס, עיתונות אגודאית מאז ועד עתה, ששים שנה לאגודת ישראל, ירושלים: הועד הפועל של אגודת ישראל, תשל"ב, באתר אוצר החכמה
• שמואל רוטשטיין, העיתונות האורתודוקסית בפולין, עיתונות יהודית שהייתה, תל–אביב, תשל"ג, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• מנחם מיכלסון, עיתונות חרדית בישראל, באתר "עמלנט", מתוך "קשר" מס' 8, ע"ע 11–22, נובמבר 1990
• דב אלבוים, חבורת הזבל וזוללי הסמים, באתר העין השביעית, 1 ביולי 1996
• קימי קפלן, רבות רעות צדיק, קווים לדמותה של העיתונות החרדית, ינואר 2006
• חיים קליגר, ‏מאפייני התקשורת החרדית, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל", 12 ביולי 2008
• אורי פז, עוז אלמוג, ‏דפוסי קריאת עיתונים וכתבי עת בחברה החרדית, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל", 8 בספטמבר 2008
• צוריאל ראשי, ‏יחס המנהיגות היהודית האורתודוקסית לתקשורת ההמונים במאה ה-20, 2010, באתר "דעת"
• טלי גלנסקי, החרדים החדשים, האוניברסיטה הפתוחה, מרץ 2013
• חגי עמית, טלפון מלמעלה | השיטות האלימות של מלחמת העיתונים במגזר החרדי, באתר TheMarker‏, 12 בדצמבר 2014
• ישראל אלתר גרובייס, על דעת המקום ועל דעת הקהל, על העיתונות החרדית, באתר 'צריך עיון', א' באייר תשע"ז (27 באפריל 2017)
• רפי מן, הרנסנס של הדיגיטל החרדי, באתר העין השביעית, 1 ביוני 2017
• לכתחילה או בדיעבד? בידור או תקשורת נקיה? | פאנל על תפקידה של העיתונות החרדית, בביצוע משה גרילק, אברהם דוב גרינבוים, מני גירא-שורץ ויצחק נחשוני, סרטון באתר יוטיוב, 15 ביוני 2017
• רועי צ'יקי ארד, כנסו כנסו, לא תאמינו מי תפס שולחן בשלייקס: החרדים התאהבו במדורי רכילות, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2018
• מנחם קרן-קרץ, ‏"שובי שובי ונחזה בך": תמונות נשים בעיתונות החרדית, קשר 53, סתיו 2019
• אברהם דוב גרינבוים, יהדות התפוצה, ליברל, 11 ביוני 2020 (אורכב 29.09.2020 בארכיון Wayback Machine)
• אליעזר היון, פגוש את העיתונות החרדית, מגזין המקום גליון 23, פברואר 2023